ירושלמי- משמעותן של אותיות מנצפ"ך

בתיאור של גאולת מצריים, בתחילת ספר שמות. התורה מתארת שמשה פונה אל עם ישראל ומוסר להם את דבר ה': "פקד פקדתי אתכם". חז"ל מלמדים על המשמעות של האות פ' שנכפלה כאן, בראשי שתי התיבות. בפרקי דרבי אליעזר מובא שכל האותיות הכפולות (הסופיות) - מנצפ"ך - כולן שייכות לגאולה. כ נכפלה בגאולת אברהם - "לך לך"; מ בגאולת יצחק - "לך מעמנו"; נ אצל יעקב - "הצילני נא". פ בגאולת מצרים - כנ"ל, וצ בגאולה אחרונה - "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

למדנו מכאן, שהאותיות הכפולות הן ביטוי למעלה עליונה.

בשני התלמודים חז"ל דורשים את כפילות האותיות הללו, ומלמדים על המעלה הגבוהה שהן מבטאות.

בבבלי (שבת קב) חז"ל דורשים רמזים בכל האותיות "אלף בינה גמול דלים וכו'", וכשמגיעים לאותיות הכפולות דורשים את כפילותן: מ - "מאמר פתוח מאמר סתום", כלומר יש זמנים שניתן לפתוח ולבאר, ויש מצבים שהסביבה לא ראויה לכך, ויש לסתום; נ- "נאמן כפוף נאמן פשוט", מסביר רש"י: הצדיק צריך להיות כפוף בעולם הזה, וכך יזכה לפשיטות לעולם הבא; צ - "צדיק כפוף צדיק פשוט". שואלים בגמרא: הרי זה אותה משמעות כמו נאמן כפוף וכו', ועונים: "הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה התורה במנוד ראש". 

דברי הבבלי כאן מזכירים את דבריו במסכת ראש השנה (והעירו על כך האחרונים) בעניין צורתו הכפופה של השופר, לשיטת הבבלי: "בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי". 

בבבלי מלמדים שבעולם הזה הכפיפות משובחת.

כאמור גם בירושלמי (מגילה) דורשים את האותיות הכפולות, ושם דורשים רק את הכפולות, בלי לדרוש את כל האותיות. וכך דורשים: "ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה".

ההבדל בין התלמודים הוא שבבבלי האותיות הכפולות מבטאות תהליך מלמטה למעלה, מפתוח לסתום, מהעולם הזה לעולם הבא. כמו כן מתוך דרישת האותיות הרגילות, המבטאות את המציאות התחתונה יותר, דורשים גם את הכפילות של מנצפ"ך הרומזת לעולם עליון. 

בארץ ישראל הדרשה מלמדת על המעבר של התורה מלמעלה למטה, מהקב"ה למשה. לכן דורשים רק את האותיות שמבטאות ירידה מהעולם העליון לעולם התחתון.

בולט בסוגיא זו מה שאומר הרבי מלובביץ', שהבבלי הוא בבחינת אור חוזר והירושלמי הוא בבחינת אור ישר. שני התלמודים יחד בונים עולם שלם עם אור ישר ואור חוזר.